נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט כ״ח

1 וראוי להעידו. לאפוקי קרוב או פסול ואם הכשירו קא"פ שיעיד אפ"ה אין עובר באם לא יגידו מ"מ חייב להעיד משום השבת אבידה לבעליו וע' ביאורים סק"א. כ' הסמ"ע דאם אומר העד שקיבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אותו בע"ד יתיר לו ואם נשבע שלא להעיד אם הוא ע"א שאינו חייב מדאורייתא רק מדרבנן חל השבועה וצריך חרטה והתרה אבל בב' עדים דמחוייבים מדאוריי' א"צ התרה דהוי כנשבע לבטל המצוה ואם נשבע שלא לגלות לשום אדם הרי העדות בב"ד נאסר עליו באיסור כולל. ותליא בפלוגתא אי חל בכולל בנשבע לבטל המצוה בשוא"ת וע"ל סי' ע"ג:

2 תועלת בעדותו לאפוקי אם רק הודה לפניהם שלא ע"י תביעה שיכול לומר שלא להשביע וכן אפי' ע"י תביעה יכול לומר להשטות ואין תועלת בעדותו ואם אין יודע מהההודאה רק עפ"י העדים חייב להעיד שזוקקין הנתבע לשבועה. ואם העד יודע בעצמו שהוא רשע ופסול לעדות מ"מ כיון שאין פסולו ידוע בב"ד ועדותו נתקבל בב"ד חייב להעיד אבל אם יודע בעצמו שהוא קרוב פטור מלעיד או"ת אבל אם יודע בעצמו שהוא נוגע לא יעיד דדמי לר"פ שבועות הדיינין הביאו הש"ך בסי' ע"ה:

3 עמו אפי' אינו בכאן ורוצה להמתין עד שיבוא ויעידו יחד קמ"ל דלא אלא חייב להעיד מיד:

4 לבדו ואינו עובר באם לא יגיד רק מדרבנן חייב וכן בעדות מיוחדת אין הראשון חייב מדאורייתא כיון שא"י אם יש שם ב' עדים אבל אחר שהעיד ע"א והשני יודע להעיד חייב מדאורייתא וע"ב סק"א:

5 מדיני אדם. אף שגרמו היזק כגון שידעו שהשטר פרוע ולא העידו והוצרך לשלם והודו אח"כ. אפי' בדברים בלא כפיה אין לדחוק העדים לשלם ש"ך:

6 בדיני שמים. ואם תפס מוציאין מידו ש"ך ובקים ליה בדרבה מיניה מהני תפיסה ואפשר שלכתחלה אסור לו לתפוס וע"ב סק"ב:

7 שיפחד. דשמא מחמת פחד יתפשר עמו שלא כדין:

8 להחרים. ואם החרים על הכלל א"י להחרים פעם אחרת על הפרט ודוקא בעצמו יכול להחרים אבל הב"ד אין נותנין חרם רק בשביל יתומים או"ת:

9 להשביען לא מבעיא שא"י להזקיקן שיקבלו עליהם בפה בחרם ובשבועה אלא אפי' העדים יכולין לומר בפי' אין אנו מקבלין על עצמינו השבועה אבל החרם שמטילין הב"ד אפי' אמרו אין אנו מקבלין על עצמינו מ"מ החרם חל וע"ב סק"ג דוקא על הכלל יכולין להחרים ולא על יחידים בפרט. אבל להעיד על אחד שנחשד על עבירה יש לחוש שמי שראה לא יגיד יכול להשביען:

10 ויש חולקין. כ' הסמ"ע צ"ע דבד"מ כ' דיעה קמייתא באחרונה וכאן כ' שדעת חולקין עיקר:

11 וכן עיקר. בסי' י"ז סתם דאפי' שכנגדו חייב להעיד שם מיירי דכשנגדו יודע מי הן עדיו או אצל מי ימצא ראיותיו:

12 משמתין ואם רוצה לשלם אין משמתין אותו ואם כבר שמתוהו מתירין לו:

13 אינו חייב לשלם. ובי"ד סי' של"ד כ' דמנדין אותו עד שישלם. כ' הסמ"ע דשם מיירי כשיכולין לברר ששקר העיד. והש"ך כ' דאין מנדין אותו רק ל' יום וע"ב שזה דוחק. והעיקר כהתומים דשם מיירי במקום דאם אפי' אמת העיד שלוה מ"מ אפשר שפטור כגון שהיה נאמן בד"י לטעון פרעתי ובדא"ה אינו נאמן לכן משמתין אותו עד דמסלק היזיקא משא"כ הכא מיירי במקום שאם העיד האמת לא הזיקו כלל וע"ב סק"ד דא"י להשביע העד ואם תפס מהעד ויש לו מגו אז אם העיד בד"י ונתחייב לשלם ע"פ כגון בנסכא דר"א לא מהני תפיסה ואם נתחייב ע"פ בדא"ה מהני תפיסה. וקא"פ שהעיד יכול להשביע ואפשר דחייב לשלם וע"ב:

14 אין משמתין. ובהלוא' שאין העכו"ם יודע כיון דליכא חילול השם דהפקעת הלואה בכה"ג מותר אפי' העיד אמת משמתין אותו ש"ך:

15 יחדו. וה"ה במקום שיש לחוש לביטול קיומים של היהודים מעיד לכתחלה:

16 מותר דהרי גם בד"י עד אחד המסייע פוטר משבועת היסת אבל אם הוא מודה במקצת תליא בפלוגתא אי עד המסייע פוטר בשבועה דאורייתא בחשוד דהא הנכרי הוא חשוד ויתבאר זה בסי' פ"ה וסי' פ"ז:

17 יכולים להעיד. ואדם חשוב מותר להעיד אף במקום שמשלם על פיו. והש"ך חולק וסובר דאסור להעיד לכתחילה רק שאם העיד אין משמתין אותו ובמקום שאפי' אם האמת כדברי העד פטור בד"י כגון בשומר שאין דין שומרים לגוי בד"י חייב לשלם כשהעיד וע"ב סק"ה:

18 שולחין אליו שלשה אנשים דהוי ב"ד וב"ד מוסר לב"ד וע' ססי' כ"ג:

19 צד אפרושי מאיסורא לא מיבעיא אם הב"ד רוצין להתיר אשה והוא יודע שאסורה אלא אפי' להיפך שהיא יודע שמותרת חייב להעיד וחומרא דאתי לידי קולא הוא לענין אם יקדשנה אחר:

20 לכתחלה. ובדיעבד כשר אפי' קבלו בעמידה שלא במקום ישיבת הדיינין ש"ך:

21 לא אמר כלום. וטענינן ליה דלא להשביע אמר כן. סמ"ע:

22 בפני הודה. המחבר אזיל לשיטתו שפוסק דהודאה גמורה מהני ולדעת הטור צריך שיאמר אתם עדי:

23 לא מהני ושטר מעשה ב"ד שבא לפנינו וכתוב בו שהשני אמר אף אני כמוהו כשר ט"ז:

24 ודלא כיש מכשירין. ובת"ח נוהגין ששולח כתבו לב"ד ומעיד כדעת היש מכשירין סמ"ע ואפי' במקום שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכול לשלוח הכתב לב"ד והב"ד יקראו עדותן שבכתב לפני הבע"ד וקודם שבא הכתב לב"ד יכולין העדים לחזור בהן וע"ב סק"ו:

25 בעדות שבשטר. אבל כתבו בפנקסיהן לכ"ע לא מהני אפי' לר"ת. ובש"ך הוכיח דהוא דאורייתא דלא כרמב"ם. וע' ביאורים סקי"ז באורך מ"ש לישב דעת הרמב"ם:

26 כ"ז שזוכר אפי' לא נעשה מתחלה עד לכך:

27 העד ת"ח וה"ה אם הבע"ד ת"ח. וכ' הרמ"א בתשו' סי' מ"ד דאין דין ת"ח בזמן הזה לענין הזה ואם הבע"ד שם דברים בפי הב"ד או שליח ב"ד להזכיר להעד מותר דזה הוי כמזכירו אחר או"ת:

28 שלא בפני בע"ד. ע"ל סי' ק"י ס"ט בהג"ה ובסי' ק"מ סעיף ו':

29 על פי החרם. וה"ה ע"פ השבועה ודוקא בחרם ובשבועה שיעיד וכיון דלא בפני בע"ד אין זה בגדר עדות לא עבר על השבועה והחרם אבל אם נשבע בסתם שא"י אם פלוני לוה מפלוני נפסל להעיד שוב לעדות זה וע"ב סק"ח:

30 כשר בדיעבד ומהרש"ל פסק אפי' בדיעבד פסול ש"ך ואם הבע"ד מתרה אל תקבלו שלא בפני לכ"ע לא מהני כה"ג ולהעיד על אשה שזינתה הואיל דלא מהני לאיסורא שלא בפניו אף להפסיד כתובתה לא מהני רמ"א בתשו':

31 חולה. בחולה א"צ לשלוח אחריו דהדבר נחוץ דאין אדם שליט ברוח מה שאין כן כשרוצין לילך למדינת הים שאין הדבר נחוץ כ"כ:

32 לדון לפני אותן. מ"ש הרמ"א דפתחו ליה פי' שהתחילו לטעון דתו לא מצי למימר לא אדון לפניכם רק לפני בית דין אחר שבעיר הזאת והרמ"א לשיטתו דס"ל לעיל סימן י"ד סעיף א' דבזה"ז אין יכול לומר לבית דין הגדול ניזיל. ומ"ש שצריך לדון לפני אותן דיינים כגון בדיינים קבועים בעיר כמבואר בסי' ג' ס"א:

33 לפטור. והא דלקמן בסי' ק"ח ביורש קטן שהיה שט"ח לאביו ויצא שובר אחר מיתת אביו דאין קורעין השטר ואפילו יש עדים לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד תי' הש"ך דש"ה דביקש להוציא השטר מיד היורש והוי הוא התובע. ומהרי"ט תירץ דדוקא כשהמלוה כבר תבעו מקבלין עדות הנתבע שלא בפניו אבל כשלא תבעו אין מקבלין שלא בפניו. וביתומים קטנים אף שתבעו הב"ד או האפוטרופוס הוי כלא תבעו ואין מקבלין עדות של הנתבע שלא בפניהם:

34 על קטן. עי' פרטי דין זה בסי' ק"י:

35 אין שנים ראויין. דהוי עד מפי עד סמ"ע:

36 לפרסם פי' כשאין דנין הן עצמן רק שולחין לב"ד אחר הגביית עדות:

37 הסופר. והסופר כותב שהי' במעמד הקבלה ב' עדים רק שאחד נפטר והלך לו סמ"ע:

38 אין דנין על פי אותו קבלה. ויכולין העדים לחזור בהן ואם כבר דנו עמש"ל סי' ה':

39 ואם היו נסמכים ואם בע"ד והעדים והדיינים נסמכים בפעם אחת אסור לכתחילה מכח ממ"נ סמ"ע והב"ח חולק ש"ך: